עד לפני שנים מועטות לא סיפר אוטו דב קולקה על ילדותו באושוויץ-בירקנאו. בצורה בלתי נלאית, אך בבדידות, הוא מתמודד עם סיפורו האישי באמצעות כתיבת יומן. במהלך הכתיבה הוא מגלה את הזיכרון שלו, מתעד חלומות וחלומות בהקיץ, מהרהר, מתאר, מנסה להבין ולפרש. במשך עשרות בשנים נוצרת רשת עבותה של זיכרונות, אסוציאציות, מטאפורות וחלומות. עולמו הפנימי. גם היום הוא נסוג לכתיבה ומשוטט בנופיו שהושפעו מזיכרונות ילדותו. על אף ש"מטרופולין המוות" הטביע עליהם את חותמו, הם בעיניו גם מקום של חירות ושל בדידות, בהן הוא מוצא גם נחמה ברגעי מצוקה.