שוטים שקטים וארוכים מלווים את סיפוריו האיטיים והמהפנטים על מטרופולין המוות. קולקה נמצא בשממה של ים המלח. חום מבהיק, אובך מלוח. הוא מספר על נוקשות ועל אכזריות – ועל נוף החלומות בצידו השני של המתרס. קולקה לבדו בים של מושבים אדומים מרופדים באולם תיאטרון. חלומות על חוסר היכולת להימלט וחלומות על בריחה. פרדס של תפוזים, סמל לתקווה לחיים חדשים. בתוך תוכו נשאר קולקה במשך כל חייו אסיר אושוויץ, אולם השמיים הכחולים הם המפלט שלו. הנופים של קולקה הם גם אקט של התגברות לנוכח המוות הגדול. בצורה פואטית ואכזרית מתמזגות בסרט מילים ותמונות – ומשמשות עדות למעמסה, אולם גם לכוח ההישרדות.